חוויות לפני לידה

את מגלה שאת בהיריון. ילד ראשון. הלם קל. כאילו, רצית את זה והכול, אבל בכל זאת, זה הלם. את לא בטוחה שאת מוכנה לזה פתאום או בכלל רוצה, אבל זה שָם. הילד, הוא שָם.

וזה מתחיל. בחילות הבוקר, הרעב הבלתי פוסק, העייפות הזאת. אוף, העייפות הזאת. ואת צריכה לתפקד ולהגיע לעבודה ולעשות ספורט (כן, כי כולם אומרים שזה חשוב במיוחד בהיריון) – אבל אין לך כוח. ואז זה קצת משתפר ופתאום מתחילה לצאת הבטן, ובהתחלה את סתם נראית כאילו ממש עכשיו יצאת ממסעדת “אכול כפי יכולתך”. ולא, עדיין לא כולם יודעים, ולכי תסבירי להם עכשיו שלא, לא סתם צמחה לך כרס. ובאיזשהו שלב את כבר ממש הריונית מובהקת: הבטן די גדולה וגם אזורים אחרים בגוף מחליטים להצטרף לחגיגה (מה? הם ישאירו אותה לבד בזה?). והכול עובר נורא מהר בלי שאת מאמינה בכלל. עוד בדיקה ועוד בדיקה ופתאום הערכת משקל, ואת רק מתה לדעת שהוא כבר התהפך והראש למטה. והנה, אוטוטו את נכנסת לתשיעי, וטכנית – כן, את חוזרת ואומרת לעצמך שזה רק טכנית – את יכולה ללדת כל רגע.

אבל לא, זה ממש לא מרגיש ככה, לא מרגיש לך שבעוד חודש גג תהיי אמא. יש עוד מלא דברים לעשות שלא הספקת. ומה עם הטיול לדרום אמריקה אחרי הצבא? ולימודי המשחק שתכננת? כי בכל זאת אולי עוד לא מאוחר לממש כמה חלומות…

אבל הימים נוקפים וזה כבר מתקרב ומתקרב, ואנשים ברחוב – כן, אלה שגם ירשו לעצמם להעיר לך בהמשך שקר מדי בשביל להלביש לו חולצה קצרה ושמוקדם להוציא אותו החוצה, כי הוא רק בן חודשיים!!!! – אותם אנשים יגידו שהבטן שלך כבר למטה, וממש כל יום…

ממש כל יום!?! אבל הטיול לדרום אמריקה!!!

ולילה אחד את פשוט תתעוררי לתחושה קצת מוזרה, אבל רק קצת. גזים באמצע הלילה? אולי אכלתי משהו לא טוב? אבל היא לא תהיה מספיק מחשידה בשביל לגרום לך להבין שכן, אלה צירים. או שפשוט ממש לא תרצי להאמין שהיום הוא אולי היום. כי הטיול לדרום אמריקה!!! אבל התחושה הזאת תתגבר ותלכי לשירותים כמה פעמים, ללא הצלחה, ועוד כמה פעמים, שגם הן לא יניבו פרי או ירק או יהלום או כל מה שתייחלי לו באותו הרגע, חוץ מהדבר האמיתי, כי אם נודה על האמת רגע, את פשוט מתה מפחד.

ואז תביני שהכאב הקצת-מוזר-קצת-מוכר הזה פוגש אותך בתדירות קבועה, ושזהו, אין ממש מנוס. וכשזה יקרה את פשוט תעירי אותו, הבחור שעדיין שוכב לצדך במיטה, מנומנם עד מוות, בלי שמץ של מושג מה חווית כל הלילה ושהיום זה כנראה היום (מבחינתך זה לעד יהיה “כנראה”), ותחליטו ללכת לבית החולים. לפחות לבדוק, כי מי רוצה ללדת בבית בסוף?

והצירים – או בשמם המיוחל הגזים – כבר מתגברים ומופיעים כל כמה דקות, ופתאום את רק רוצה לסיים את זה כבר כי זה כואב. הם כואבים הגזים האלה!!! וכבר לא אכפת לך אם בסוף ייצא תינוק או פרי או ירק או יהלום. רק לסיים!!!

ואז את נזכרת שכשהתחלת תשיעי כוווולם (כן, המתערבים האלה מהרחוב) אמרו לך להכין תיק לחדר לידה, כי למי יהיו כוחות וסבלנות וזיכרון והיגיון לעשות את זה כשיש לך צירים כל חמש דקות? אבל את דחית. הם אמרו לך ואת דחית. דחית את זה ואת כל הרעיון הזה שממש כל יום… אבל ממש כל יום… זוכרת?

ותחפשי במייל את הרשימה ששלחה לך אחת מחברותייך האמהות מתישהו בין השבוע ה-12 ל-15, כשעדיין היית ממש בהכחשה, ותפתחי אותה ויחשכו עינייך למראה מיליוני פריטים – שחלקם הכרחיים וחלקם בחזקת רשות. ולא תאמיני איך עכשיו, רגע לפני שאתם יוצאים לבית החולים כדי לחזור בעוד כמה ימים עם אורח חדש בבית, שאולי יחליט להישאר קצת יותר מהמתוכנן, דווקא עכשיו את צריכה לסדר את התיק לחדר הלידה. והאנשים ברחוב – למה לא הקשבתי להם קודם?!? בפעם היחידה שבה הייתי צריכה!?!

ואת תכניסי שמן שקדים, בקבוק מים, פדים להנקה (וגם את אלה שלא להנקה), כפכפים, גרביים, והו מיי גאד תחתוני הרשת, שאת ממש מנסה לשכנע את עצמך שעם כל הסיפור הזה הם יכולים להיות גם פריט סקסי, וגם איזה משהו לנשנש כי אמרו לך שאת הולכת לצום כמה שעות. ואת תיזכרי פתאום שאותה החברה אמרה לך לארגן גם בגדים לכמה ימים ותיק רחצה ועוד כמה כאלה “ממש כאילו את יוצאת לנופש”, וברור, זה הכי מרגיש ככה עכשיו, נופש. וכבר תצאו מהבית ותרדו לאוטו, כבר קצת נרגשים אפילו, אבל אז תיזכרי שלא לקחת את תעודת הזהות ותיק חדר הלידה – תיק חדר הלידה שאמרו לך לקחת איתך לכל מקום בחודש האחרון, אבל את דחית… כי הטיול לדרום אמריקה!!!

ובלסוף תצאו עם כל הדברים החשובים, בתקווה, אל החוויה המדהימה והבלתי נשכחת שנקראת לידה, שבסופה כאמור תחזרו עם איזה אורח קטנטן הביתה, ואם תהיו מספיק נחמדים אליו, אולי הוא גם יחליט להישאר.

סל קניות (0)

מזל טוב מגיע לך משלוח חינם!

רק עוד 299 - שליח חינם עד הבית!

העגלה שלך ריקה כעת.

חזרה לחנות